מחיצות זכוכית

מחיצות זכוכית נועדו לביצוע אי אילו משימות.
אי אילו משימות אפשר ואף ניתן לשאול?
ראשיתן היא בחילוק מרחבים, ואף בהסתרה. מדוע רוצים להסתיר דבר מה?
זה היופי במשחק האשליות, האורות והצבעים – שמראה של מקום יכול להשתנות,
בשימוש בכלים הנכונים, שבמקרה הם יכולים להיות עשויים מחומרים הולמים לשם כך.

למה הכוונה בכל זה?
נניח שיש לנו חלל פתוח, מעין אופן ספייס שכזה.
הוא צריך להיות כזה רחב וגדול? מה לגבי האנשים שרוצים מרחב לעצמם?
היצירתיים, המופנמים, אלו שפחות אוהבים תקשורת עם קולגות בזמנים מסוימים, אלו שאוהבים שקט בזמנים אחרים, וכן הלאה. יש מקומות, זמנים ועניינים, עבור אנשים שונים, שמבקשים מהם לחזור פנימה לתוך עצמם ולהיות בדממה שלהם. כאשר יש אופן ספייס, לא תמיד יש תחימה, אם אי פעם.

אנחנו רואים את זה במשרדים בהם ישנם אנשים בכירים, אולי מנהלים, שיכולים לקבל פנייה בכל רגע נתון, ללא התייחסות למה שהם כרגע חווים. עכשיו, יש אנשים שזה פחות מתאים להם. לא כי הם לא נהנים מהפנייה, לא כי הם רוצים לעשות דבר מה שונה (אולי, בעצם זו כן סיבה לגיטימית ורלוונטית למקרה המוצג הנ”ל), ולא כי הם לא רוצים שיפנו אליהם באופן כללי. אלא שבאותו רגע, הם אינם בפניות. אולי הם במחשבות, או בתהליך יצירתי. וזה נכון, מנהלים בכירים לא בהכרח יושבים באופן ספייס, וכי אפשר שיש להם חללים ממוקדים ותחומים, ועם זאת – בשגרת אופן ספייס, האם הם באמת הולכים לבודד את עצמם מכל הצוות? האם הם באמת הולכים לקחת משרד נפרד, ואם כן, האם הם הולכים לשמור על פרטיות, בתוך מרחב שמהדהד התערבבות?

אלו לא שאלות של שיפוט, אלא של בחינה, זו שמיועדת פנימה. כיצד מנהל יכול להישמר לעצמו, כאשר האווירה המונהגת במקום היא זה של ערבוב ואחדות? אין נפרדות במצב כזה, עליו לקבל זאת ולדעת שאם פונים אליו בלי תחימה, זה כי גם לאנשים עצמם אין תחימה, כי אין הם מכירים את האיכות הזאת בתוכם, ברגע זה או בשלב זה של חייהם, המקצועיים וכנראה בכלל. למעשה, ייתכן שהם מתייחסים אליו כמעין הורה מסוים, והיעדר הגבולות והתחימה יכול לאפשר להם לפנות אליו בעניינים מסוימים, שלו הייתה מעורבת במרחב תחימה, טרם לכן, היה יכול המנהל שלא להקדיש לכך מתשומת ליבו, ולהישאר בנוכחות המרחב של עצמו, תוך שהוא שומר על האנרגיה שלו עבור הרגעים שבאמת מתבקש ממנו להשקיע אותה. אך אין זה תירוץ או סיבה להשתמש בתחימה, אלא לנהוג בכבוד, הערכה ואיזון עם העובדים, כך שאלו יידעו גבולות ברורים, גם ברמה האנרגטית, שכן להתייחס למנהל כהורה זו מעין פרצה אנרגטית, שבעצם מבקשת לקחת ממנו אהבה ונראות, וזהו כמובן כבר עניין אחר, שכמובן עולה, כאשר מדברים על גבולות ותחימה, באופן טבעי, מטבע הדברים, שכן זה מזכיר לנו זכרונות רגשיים “נשכחים” (או שלא) של ילדות וחיים אחרים.

אזי, שאשליות מחיצות הזכוכית למשרדים, הן למעשה התחומים הנפרדים שאפשר ליצור תוך אופן ספייס. אנחנו הרי לא מתקינים קירות, אנחנו לא מעוניינים לחסום או לפצל את המרחב, וגם לא להתקין תאים קטנים עבור אנשים. ייתכן שיש בזה כבר מן המיושנות, ואף תפישה מסוימת שאין זה רלוונטי למען תודעת הכוורת של העובדים במקום, וההרמוניה של הרגשתם במהלך שטף העבודה ורצף מחייתם בחלל המשרדים.

עד כמה שאנחנו יודעים, לכל אחד מהעובדים בארגון יש אפשרות להביא משהו שייקח את הארגון לשלב הבא במסע שלו. ודברים כאלה, לעתים יכולים להתבסס על תהליכי הבשלה והגשמה, והם כמובן – התנועות, פנימה והחוצה. אז מהי מחיצת זכוכית הזזה בעבור זה? רק כלי. שכן מחיצות ודלתות זכוכית, מאלו שאפשר להזיז ולהניע, לחשוף ולסגור את המרחב שלנו, מאפשרות לנו לעבור רגע פנימה, לראות מה קורה בתוכנו, טרם אנחנו יוצאים לעולם – וכשאנחנו נחשפים אליו, בתקשורות שלנו, בפרויקטים שלנו, ביחסים ובמה לא – אנחנו עשירים בתכנים פנימיים שגידלנו, השקנו וטיפחנו בעצמנו.

זוהי למעשה התנועה פנימה והחוצה. האם מחיצות זכוכית למשרדים הן הכלי שיאפשר זאת? לא, המודעות, הביטחון, האמונה וההערכה לאנשים ולתנועה הזאת שהם וביכולתם לבצע, היא זו שתפתח כנראה את הפתח לכך לראשונה, או כל דרך ודבר אחר שלמעשה יסלול את הדרך עבור כך. מחיצות זכוכית למשרדים, הן מחיצות מעוצבות שמתאימות לצרכים מסוג אלה, ועם זאת חשוב לשים לב לרצון של אנשים לפרוץ החוצה עם הדבר הבא שהם רוצים להביא לעולם, כי כך היזמים הגדולים בעולם למעשה נוהגים. הם מביאים משהו מהפנים שלהם, אל החוץ.ֶ

מזכוכית מייצרים קירות שקופים המתאימים ומיועדים לשימושים אדריכליים כמו סגירת מרפסת וסגירות חורף.